<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת קדושים</h1>
<h2>דף ו:</h2>
לא תעמוד על דם רעך [ויקרא י"ט]. ובגמרא מנין לתלמיד שיודע טעם לזכות משחייבוהו בי"ד רבותיו שלא ישתוק ת"ל לא תעמוד על דם רעך.
<h2>דף ז:</h2>
לא תשא פני דל [ויקרא י"ט]. אזהרה שלא תאמר על דין עני ועשיר אזכהו לעני ויהיו לו מזונותיו בריוח כי האיש העשיר כנגדו חייב לזונו. לכך כתיב לא תשא פני דל. ולא תהדר פני גדול. אזהרה שלא תאמר עשיר הוא ובן גדולים לא אביישנו ואחייבנו ת"ל ולא תהדר פני גדול.
<h2>דף כב.</h2>
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' [ויקרא י"ט]. שלא מדת הקב"ה כמדת מלך בשר ודם, מדת מלך בשר ודם הקורא בשם המלך דמו בראשו ואין לו חיים, והקב"ה מרוב ענוותנותו וחבתו קרא ישראל בשמותיו, אלהים שנ' (תהלים פ"ב ו') אני אמרתי אלהים אתם, חכם שנ' (דברים ד' ו') רק עם חכם ונבון, והקב"ה נקרא חכם שנאמר (איוב ט' ד') חכם לבב ואמיץ כח. הקב"ה נקרא דודי [שנאמר] (שה"ש ה' י') דודי צח], וישראל נקראו דודים שנ' (שה"ש ה' א') שתו ושכרו דודים. חסיד חסידים. הקב"ה נקרא קדוש, וישראל קדושים. וכן לעתיד כל אחד נקרא קדוש שנ' (ישעי' ד' ג') והי' הנשאר בציון [וגו'] קדוש יאמר לו. ד"א קדושים תהיו. זש"ה (תהלים כ' י"ג) ישלח עזרך מקדש, מקידוש מעשים שבך, ומציון יסעדך ומצויין מעשים שבך כדאמרי' [ספרי תבוא פיסקא ש"א] שהיו ישראל מצויינין שם פי' במצות. ומעשה היה ברוח שהיה רגיל ושרוי על מעיין אחד בא רוח אחד להזדווג לו ובקש להוציאו משם, והיה שם חסיד אחד ושמו ר' יוסי איש וכו' בא לו אותו הרוח א"ל כמה שנים שאני שרוי כאן בצהרים ובלילה ולא הזקתי שום בריה לא ביום ולא בלילה ועתה בא רוח אחר ורוצה לגרשני משם ולישב הוא להזיק הבריות. אמר אותו חסיד ומה נעשה א"ל טולו מקלכם ומגלכם וצאו עליו בעת הצהרים ואמרו שלנו נוצח והוא בורח עשו כן והבריחוהו משם. ולא זזו משם עד שראו דם צף על המים אמרו חכמים מה דבר שלא נברא רק רוח צריך סיוע בני אדם לכ"ש, לכך דוד אמר ומתפלל ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך.
<h2>דף לא.</h2>
לא תלך רכיל [ויקרא י"ט]. אזהרה שלא יהא רך לזה וקשה לזה. ד"א זו אזהרה להלשין חבירו. ד"א לא תהיה כרוכל זה שמטעים דבריו והולך לו. ד"א לא תלך רכיל. שלא יאמר אני הייתי מזכה וחבירי רבו עלי ואומר (משלי כ' י"ט) הולך רכיל מגלה סוד.
<h2>דף סה:</h2>
לא תנחשו. פירוש, זה אזהרה המנחשין בחולדה ובעופות ובכוכבים וכל כיוצא בהם. לא תעוננו. אלו אוחזי עינים. וכן פסק אסור ליתן לב ולעסוק באחיזת עינים, ובספר רפפות, ובסימני השעות להקפיד עליהם.
<h2>דף סו.</h2>
לא תקלל חרש [ויקרא י"ט]. [פסק] ה"ה לכל בני ישראל שנ' (שמות כ"ב כ"ז) בעמך לא תאור, ומה ת"ל חרש ללמד דוקא חרש שהוא בחיים לוקה, אע"פ שאינו שומע ואינו מדבר כמת, הא מת בעלמא אם מקללו אינו לוקה. דהחמירה תורה בכבוד הבריות חיים יותר מבריות מתים כדפי' לעיל, דבכבוד חיים דוחה לא תעשה אפי' בקום ועבור, וכבוד דמתים אינו דוחה ל"ת אלא בשב ואל תעשה. ומ"מ פסק אין אסור לקלל אא"כ אדם כשר הוא, כדכתיב בעמך בעושה מעשה עמך, אבל אם הוא אדם רשע חובה על כל בריה לקללו, כדאמרי' [בראשית רבה מ"ט א'] כל המזכיר רשע ואינו מקללו עובר בעשה שנ' (משלי י' ז') ושם רשעים ירקב ואומר (ישעי' מ"ח כ"ב) אין שלום אמר השם לרשעים, וכן מצינו בדוד ובירמיה שקללו שונאי ה' בחייהם.
<h2>דף עו.</h2>
אל תחלל את בתך [ויקרא י"ט]. זה המוסר בתו פנויה לזנות. א"ר אליעזר בן יעקב בא וראה מה הזנות עושה אדם בא על נשים הרבה ופעמים שהאשה מקבלת זנות מאנשים הרבה, פעמים שהבן נושא את אחותו והאיש את בתו ונתמלא כל העולם ממזרות ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה. לשון זו מה היא ומי הוא. ד"א זו מה יש לו תקוה, זהו שא"ה (קהלת א' ט"ו) מעוות לא יוכל לתקון.
